Press "Enter" to skip to content
  • Rabia Kazan 2018, Rabia Kazan Biography, Rabia Kazan
    “Political Islam in the Workplace” April 26, 2018 at Capital Building Congressional Auditorium Author Rabia Kazan with Congressman Steve King



Unfortunately, this story is not a novel, but rather a portrait of chilling cruelty, reminiscent of the middle ages, but occurring in the 21st century. The names, dates, places, and dialogues are real.

The women of Iran, who are whipped to death for not covering their heads with a black veil, are sold into one-night marriages. Female sex-trafficking, which is known as prostitution all over the world, is carried out by the Iranian government through religious weddings called “Sigeh.” The woman is forced to sign a nightly or weekly wedding contract in exchange for money. The wedding, which involves sexual intercourse, is automatically annulled after the course of one night or week.

This memoir tells the unbelievable tragedy of Persian women, rallying for freedom— a story of women’s rights that resonates universally. This personal account of heroism in the face of extreme Islam has become an invaluable source of hope for Iranian women, resisting the systemic abuse they face.

Rabia Kazan is a well-known Turkish journalist, coming from a secular background, once formally under the rule of Islam. Her mission: to come to Tehran to interview Iranian women.

From her first day in Tehran, she encountered backlash from the Iranian regime, often fearing for her life.

“Would you marry me for two nights for 500 Dollars?”

During the seventh hour of her arrival, while having dinner at the Marmara Hotel’s restaurant, a 70-year-old bearded man sits down at Rabia’s table. The old man starts to speak in Persian. He later opens his wallet, takes out some money, wraps it in a tissue and gives it to Rabia. She doesn’t understand what is happening and asks the waiter for help. The waiter explains in English what the old man wants.

-He wants to marry you for two nights. Is 500 dollars “Mihir” (wedding fee) enough?

The beautiful Rabia becomes furious and runs to the reception desk to try to call the police. She has never been so insulted in all her life. However, the hotel staff pushes Rabia for yelling and scolds her. Such a daily wedding is legal in Iran and men are allowed to have sexual intercourse with women in this way.

Women, who are forced to tightly cover themselves up before entering the public each day, have sex with another man every night through the “Sige Marriage” contract. Then, the next morning, they again cover themselves up. Some women, who can not bear to live this disgraceful life, have secretly become atheists. They have even rebelled against existence of God, because their lives consist only of hypocrisy.

Does the Iranian government, which stones and buries women alive if they have sexual relations without the Sige marriage, without signing a marriage contract in return for money, know that while presenting themselves as the authority of fundamental Islam to the world, they lack humanity?

While the painful cries of Iranian women cannot be heard by the world, torture is on the rise every day. 10 year old girls are taken to police stations and beaten up because of their headscarves. Guards of the Iranian regime throw Nitric Acid into the faces of women for having worn red nail polish.

The rich and powerful circles of Tehran are in a state of mental chaos due to these cruel and primitive sanctions. They have created their own secret world in which they take revenge on the Iranian regime.

High society in Tehran risks death by throwing parties in which alcohol is served. Luxurious, soundproof villas with escape tunnels and special security systems in case of police raids, are chosen for such parties. These parties mimic Hollywood with their wild dances, eroticism and drugs. Despite the knowledge that they will be killed if caught, these people continue to throw these parties of revenge.

Rabia attends one of these parties and secretly records it with her mobile phone. And, thus, her visit to Tehran becomes her Tehran war.

After witnessing such unbelievable brutality, the Turkish Muslim journalist Rabia, recognizes the importance of secularism and a Republican government in Iran and decides to bravely tell the life story of Iranian women to the rest of the world.

Publishing date: 1st press, June 2007
2nd press, June 2007
3rd press, July 2007 Turkey

Author, RABİA Özden Kazan

The book “Angels of Tehran” has been publicized through interviews in Turkey, 50 TV interviews, approximately 200 articles published in the press and 2,000 articles written on the internet.
The book was also proclaimed through the Iranian TV channel “Elalem” and the Arabic written press.



Due to her dark color and headscarf, Turkish journalist Rabia was frequently mistaken for an Iranian woman while abroad. So much so that, while in Italy for education last year, police officers frisked her at Rome’s subway station thinking that she was Iranian. She was treated like a terrorist, and the only reason was that she looked like Iranian women. Rabia, who was outraged by this incident, had a rough time until her passport was brought and she was able to prove that she is Turkish.

After that incident, Rabia became strangely interested in Iranian women, but didn’t yet decide to go to Iran.

Up until the day that she met Jordanian petroleum engineer Samir Ammar in Dubai.

When her flight was delayed for an hour, she went down to a cafe to have something to eat at the Dubai Airport. While waiting to be served at her table, she noticed a pair of blue eyes carefully looking at her. She was surprised to find that the owner of these eyes was a fashionably dressed old man staring at her without a blink in his eye.

These looks weren’t just ordinary ones, however. Despair and hope were clearly dancing in the man’s eyes.

The mysterious man walked towards Rabia’s table with heavy steps after having looked into her eyes for several minutes. With a trembling voice he said,

– “Are you Persian?”

– “No, I’m not.”

– “Don’t you have any connections in your origins?”

– “No, I don’t” replied Rabia.

The stranger, who seemed sad upon Rabia’s negative reply, suddenly turned around and walked away. After that, he sat down at his table and held his head between his hands.

Rabia followed the mysterious old man and tried to figure out why he had insistently asked whether she was Persian.

And they started to talk. The man’s name was Samir Ambary. He was a petroleum engineer from Jordan. He thought Rabia looked like the woman he was madly in love with and had later lost 27 years ago in Tehran. He had hoped that Rabia might be related to her.

When Samir Ammari started to tell her the story of how he met the woman he loved during in Iran 30 years ago, Rabia started to imagine a Tehran which she had never been to or seen.

The Iran of the Shah Rıza Pehlevi era…

“The beautiful girl named Sahnaz, who got engaged to Samir Ammari during the free days of the Shah, was later taken abroad by her family during the bloody days of the Humeyni revolution, and no one had seen her since. Poor Samir Ammari had looked for her all over the world for years but couldn’t find her, either alive or dead.

Samir Ammari, whose blue eyes got wet after telling his story, asked Rabia, “Are you a journalist? If so, what are you doing here?”

He then said “What are you waiting for? Go to Tehran and meet the Persian women who do not acknowledge the kingdom of cruel men”.

He then continued looking straight into Rabia’s black eyes.

“You will find the world’s toughest women there!”

Rabia’s decision to travel to Tehran was made as she heard Samir Ammari’s bitter words.

She had her doubts however, since Tehran was not a touristic city. There was no security. Therefore, it was very hard for her to get permission from her family. She knew that.

Before Rabia bought the ticket for her trip to Tehran, which would turn into a Tehran war, coincidences related to Iran insistently crossed her path. When she returned to Istanbul, she found out that the empty flat upstairs had been rented by an Iranian airline company. And, on an August morning, she saw an Iranian woman covered in a black veil with eyes shining like black diamonds entering the building. The woman was so beautiful that Rabia was determined to meet her.

Rabia managed to become friends with the Iranian guest whose name was Leyla within a few days and she planned to stay at her house when she went to Iran. She secretly bought her plane ticket to Tehran for September 26th, 2006.

She had made up her mind. She was gong to stay in Iran for one month and do interviews with Iranian women for her magazine.

She was curious about the closed world of Iranian women. She wanted to learn their perspective of the world, modernization, love, war and literature. She already wore a headscarf, so the requirement to cover your hair in Tehran wouldn’t be a problem for her.

Despite having an argument with her contemporary and fashionably dressed sociologist sister, Rabia never gave up her idea of going to Tehran. She grabbed her camera and recorder and flew straight to Tehran.

She preserved her inner happiness even when she landed at the Ayetullah Humeyni Airport. However, she wasn’t aware that a dark game had begun starting from the very first hour she had arrived in Tehran. Rabia was going to go through another shock every other hour that she stayed in this city of exclamations.

The young woman named Leyla, who Rabia had met in Istanbul and come to stay with in Tehran, turned out to be a prostitute who had had over 500 marriages and Rabia’s escape venture from Tehran had just began.

During the seventh hour of her arrival, while having dinner at the Mar Mar hotel owned by the Iranian government, an ugly and scruffy looking 70 year old bearded man sat down at Rabia’s table. The old man started to speak in Persian, opened his wallet, took out some money, wrapped it in a tissue and gave it to Rabia. She couldn’t understand what was going on and asked the waiter for help.

She told him that she believed the man needed help.

After the waiter spoke to the Iranian, he turned to Rabia and said “He would like to marry you for two nights. Will a 500 dolar mihir (marriage fee) be enough?”

The puzzled Rabia becomes furious and runs to the reception desk to try to call the police. She has never been so insulted in all her life. However, the hotel staff pushed her away and told her such daily weddings are legal in Iran and men have every right to have sexual intercourse with women in this way.

Due to the horrendous events she encountered on her first day, Rabia started to make escape plans from Tehran. She called all the people she knew in Istanbul, asked for their help and finally moved to the house of a decent family the same night.

However, as a result of all that she had been through, she fell ill the next day. She couldn’t get out of her bed for several days. By the time she finally felt better, she had already become close to the family she was staying with. She became friends with their 10 year old daughter. The house she was staying in was a castle-like beautiful building located in a luxurious district. The family started taking Rabia around the city of Tehran. Rabia could not believe the bitter truth she was confronted with each time she met another woman, and with everything she saw and heard.

Women were exceedingly tortured every single day. Most of them covered their hair with a headscarves even though they hated it and helplessly grieved for their lives. Even the penalty of killing a man and a woman wasn’t the same in Tehran. A person who killed a woman was punished half the amount of one who killed a man.

She secretly started to conduct her interviews with numerous women on a daily basis. She could be imprisoned if the Iranian government found out that she was doing this since she hadn’t gotten permission.

Iran was such a big lie though, that the people of this country had made lying a habit.

Satellite TV was forbidden but most houses had it. It was illegal to not fast but many people didn’t. Alcohol was banned but the rich circles always had a supply. The strongest and most relentless sanctions were only applied to women. The beautiful, big eyed Persian women were suffocating while living. With true hypocrisy, the fundamental regime of Iran was easily enforcing incredible tortures on women.

One evening, Rabia saw a police car and a crowd in front of a cafe located in Fereshtede, a beautiful and clean district of the city.

Women and ten year old girls were being forced to get in the police car.

In the meantime, a Persian guard was pouring water into the mouth of a woman from a plastic pitcher laughing his head off in the middle of the crowd. The woman was crying, but the guard kept pouring the water and laughing. When Rabia found out that the pitcher was used by the guards to clean their private parts after urinating or defecating, she started to curse the brutality of this city.

But the tragedy of women in Iran was too big to remain with only events such as these.

One day she met a woman with a burnt face. When Rabia asked the woman about what happened to her face, at first she didn’t want to answer. But later the woman later told her that the guards poured “Kezzap” (nitric acid) on her face for wearing red nail polish. She was barely saved from going blind.

Tehran was confronting Rabia with a new monstrous event each day. Rabia couldn’t believe that Islam was degrading all these women to such a degree. This could not be her religion. She was confused and was fighting to preserve her mental health while breathing the air of this dangerous city.

Turkey and Iran were neighbors. But Turkey was secular and governed by a Republic. While Rabia was praising God for not living in a country governed by an Islamic regime, she was also praying for all the wounded Iranian women. The adventure wasn’t over. This cruelty wasn’t small enough to end this soon. Rabia met approximately 200 women during her stay in Tehran. They were all members of different social classes, professions and political views, but they all shared the despair in their eyes.

There was nothing that could be done for the beautiful Persian women in this hell that the world ignored. For years, Iran either executed or tortured women who were opponents to the regime. Iran wasn’t fooling around about spreading blood. Persian women were as far from freedom as the stars in the sky.

They broadcasted anti-American slogans on TV saying that America was the devil as they were making their women wear Victoria’s Secret underwear for various fantasies during their one-night weddings.

While prostitution had never been a religious act anywhere in the world, it had a religious dimension in Iran. Women were getting married for one night through the “Sige” wedding and it wasn’t considered to be adultery. The crime of adultery was for those who didn’t have a wedding document. In other words, sexual intercourse without paying or receiving money was punished by being stoned to death or buried alive.

Then why were women covering their heads?

Why were men forcing these women to cover up while they could see them completely naked in return for some money?

Rabia started to question even her own headscarf.

Homosexuals were having the best relationships in Tehran, since the guards didn’t ask them for wedding documents. The police, who required a wedding document even from a man and woman sitting next to eachother in a car, were not asking homosexuals for this paper. Thus, homosexuality had lately become the most favorable choice in Tehran.

This hypocritical life style was carved on the faces of the people of Tehran like a seal.

“The road which leads to survival in Tehran crosses the path of hypocrisy,” said Genetic Sciences Professor Samaneh, who Rabia interviewed. “You can see this two-faced motive on the faces of the people in the street.”

As she became closer to these women of Tehran who only wanted to be treated as humans, Rabia started to burn in flames as if she was touching fire. Each woman had her own tragedy to tell and each tragedy was filled with its own desperation and anguish.

Rabia met some rich and young girls before she left Tehran. They invited her to a secret birthday party. This party was one of those which Ahmedinejadin shouldn’t be informed of.

Such parties included alcohol, drugs, dancing and sex. Rabia was a journalist and she wanted to attend a party like this during her last days in Tehran. Her main goal was to film the party and she did. She went to the party thrown in a magnificent villa with escape tunnels, soundproof walls and security guards. It was a night of Ramadan (Islamic religious month in which all Muslims fast) which was holly for all Muslims. Muslims were supposed to fast and pray in Ramadan. But what happened that night in Iran’s capital city, the so-called castle of Islam, was unbelievable.

This was the soul’s defense against cruelty. The people who attended that party were risking death. Every night which wasn’t raided and caught by Ahmedinejadin was like a goal scored against the regime. These nights enabled Tehran’s distressed high society to experience victory and triumph.

Rabia recorded that night through her cell-phone, but those in the party found out that Rabia was a journalist the next day. The final was quite tragic, since the Persian girl’s words were even sharper than a knife.

“Please Rabia, give the pictures back.” she said. “We will die if you publish them. These nights are the only thing that makes us forget our captivity. You can’t be this ruthless. You can never understand us because you were born into freedom. You can’t know what it’s like to live in a cage. Noone can. Even God forgot us long ago, do you understand Rabia?”

המלאכים של טהרן

חבל מאוד שספר זה איננו רומן.נכון,חבל שאיננו רומן,ספר זה הינו הוכחה שבמאה העשרים ואחת מתרחשים דברים נוראים כמו בימי הביינים.כל השמות,התאריכים,המקומות והדיאלוגים בספר זה הינם אחד על אחד אמיתיים.

נשים אירניות נענשות ומקבלות הצלפות עד מוות מפני שלא כיסו את שיערן ברעלה שחורה וללילה אחד של חתונה נמכרות בעד כסף.סחר בנשים,מה דבר אשר כל העולם מכנה זנות נעשה על ידי ממשלת איראן תחת טקס חתונה דתי.שם הדבר:נישואי סיגה.מחתימים את האישה ללילה אחד או שבוע ימים ומקיימים יחסי מין ובתום הזמן הנישואים מתבטלים אוטומטית.

ספר זיכרון זה בלשון שירה מספר את הדרמה הבלתי יאומנת שעוברת על הנשים הפרסיות אשר בוכות לחירות עם עיניהם היפות אשר קבלו מאלוהים, וספר זה הווה מקור חזק לתקוה עבור הנשים המתקוממות באיראן.

באה ממדינה חילונית תחת ריבונות דמוקרטית וידועה כעיתונאית במדינתה,העיתונאית רבייה,עיתונאית צעירה טורקיה עם כיסוי ראש,הגיעה לטהרן בכדי לקיים ראיונות עם נשים איראניות.אך כבר עם היום הראשון להגעתה היא הרגישה כמו סטירה לפניה את חוקי איראן הקשים ואת מעשיה המפחידים.

התינשאי לי לשני לילות עבור 500 דולר?

בשעה השביעית לשהותה בטהרן,במהלך סעודת ארוחת הערב במסעדה של מלון מרמר התיישב לשולחנה אדם הנראה בסביבות גיל ה70 לחייו עם זקן והחל לדבר בפרסית כמה דברים.

לאחר מכן הזקן המכוער והלא מטופח הוציא את ארנקו והוציא ממנו סכום מסוים של כסף,עטף את הכסף במפית ומסר אותו לרבייה.רבייה לא הבינה את פשר הדברים ובקשה עזרה מן המלצר.המלצר הסביר לרבייה באנגלית את רצונו של הזקן.

  • הוא רוצה להנשא לך לשני לילות,500 דולר מיהיר(דמי חתונה) מספיקים? שאל.

רבייה היפה השתגעה מעצבים ומהרה לרוץ אל הקבלה בבקשה להזמין משטרה.אף פעם בחייה לא השפילו אותה בצורה כזו.

אך מכיוון שרבייה צעקה פקידי הקבלה דחפו אותה בידיהם והזהירו אותה.מכיוון שנשואים יומיים כאלו לפי ממשלת איראן הינם נשואים חוקיים.בצורה זו הגברים באיראן יכולים לקיים יחסי מין עם נשים.

נשים אשר כל יום בכוח מחייבים אותן להתכסות כשהן יוצאות לרחוב,כל לילה עם גבר אחר עושות חוזה “נישואי סיגה” ומקיימות יחסי מין,לאחר מכן כל בוקר שוב פעם מתכסות ברעלות שחורות.מכיוון שלא נשאר להן הכוח להמשיך בחיים אומללים כללו,חלק מן הנשים הפכו בסודיות מבפנים לאטאיסטיות.אפילו החלו למחות על קיומו של אלוהים.מכיוון שחיים אלו הינם דו-פרצופיים.

כאשר ממשלת איראן מגלה נשים אשר קיימו יחסי מין ללא נישואי סיגה,כלומר שלא חתמו על חוזה תמורת כסף היא מענישה אותן בסיקול באבנים וקוברת אותן חיות לאדמה.כשממשלת איראן מציגה את עצמה כדוגמה פונדמינטלית לשלטון איסלמי האם איננה רואה ומבינה שהיא לא אנושית ?

נשות איראן לא יכולות להשמיע את צעקותן מלאות הכאב לעולם,אך ההתעללויות מחמירות וגוברות מיום ליום.ילדות קטנות בנות 10 נלקחות לתחנות משטרה ומקבלות מכות מפני שלא עטפו את ראשן,שומרי המשטר שופכים חומצה לפניהם של נשים אירניות מפני שהן יצאו לרחוב וצבעו את ציפורניהן בלק אדום.

מעשי התעללויות בכוח ולא אנושיים אלו יצרו מצב רוח דכאוני בחלק העשיר והחזק של טהרן.הם יצרו ביניהם עולם סודי משלהם ובסודיות מתנקמים מהמשטר האיראני.

הסוסייטי של טהרן מקיים מסיבות עם אלכוהול בידיעת קבלת עונש מוות.עבור לילות אסורים אלו עשירי טהרן בוחרים לעצמם וילות מפוארות עם קירות אטומים המונעים את יציאת הקול החוצה ובתים עם מעברי מילוט מפני המשטרה,בבתים אשר נבנו על פי השראת הוליווד מתקיימים מסיבות עם ריקודים מושחתים,אירוטיזם,סמים ואלכוהול.למרות שהם יודעים שאלו הם דברים אסורים והעונש על כך הוא עונש מוות עדין הם ממשיכים לקיים את לילות הנקמה הללו.

רבייה היתה מוזמנת לאחת המסיבות הללו ובסתר צילמה עם הטלפון הסלולרי שלה.עקב כך הטיול לטהרן הפך להיות הסיוט של טהרן.

כשהייתה באיראן,רבייה,עיתונאית טורקיה מוסלמית אשר הבינה את משמעות ערכו של שלטון דמוקרטי וחילוני, חוותה את האירועים וההתעללויות הבלתי יאומנים הללו,והחליטה בעומץ רב לספר לכל נשי העולם את סיפור חייהן של נשות איראן.

תאריך הוצאה לאור : פרסום ראשון יוני 2007

פרסום שני יוני 2007

פרסום שלישי יולי 2007-09-13 טורקיה

סופרת: רבייה אוזדן קאזאן

הספר המלאכים של טהרן,בטורקיה הופיעה ב50 ראיונות טלוויזיה,קרוב ל200 פעמים הופיעה בתקשורת הדפוס והופיעה כאלפיים פעם באינטרנט.

בנוסף לכך,הספר מצא מקום לפרסום רחב בערוץ הטלוויזיה האיטלקית RAI TV,הערוץ האיראני ELALEM TV. ומקום רחב בעיתונות בעולם הערבי.


הסופרת העיתונאית הטורקיה רבייה קאזאן, בנסיעות לחוץ לארץ עקב היותה שחומה ומכוסת ראש,לעיתים קרובות מדמים אותה לאישה איראנית.עד כדי כך,כאשר שנה שעברה היא נסעה לאיטליה ללימודים,ובתחנת הרכבת התחתית ברומא השוטרים חשבו שהיא איראנית וערכו עליה חיפוש גופני.

היחס שהיא קבלה היה בדיוק יחס לטרוריסטים.גם שהסיבה היחידה לכך היתה רק מפני שהיא דומה לאשה איראנית.רבייה כעסה מאוד על היחס הזה ועד שהצליחה להציג את דרכונה ולהוכיח שהיא טורקיה היא חוותה רגעים קשים ביותר.

מאותו יום רבייה החלה להרגיש סקרנות רבה כלפי נשות איראן אך עדין לא קבלה את ההחלטה לנסוע לאיראן.עד ליום שבו היא הכירה את סאמיר אמארי,מהנדס נפט ירדני שעובד בדובאי…

כאשר המטוס לאיסטנבול משדה התעופה של דובאי התעקב שעה,רבייה הלכה לקפטריה בכדי לאכול משהו,וכאשר חיכתה לשירות שיגיעה לשולחנה היא הבחינה שזוג עיניים כחולות מביטות עליה בקפדנות.

כאשר היא הסיתה את ראשה לעבר בעל העיניים הכחולות היא מאוד התפלאה,מכיוון שאדם זקן ולבוש היטב מסתכל על רבייה בלי למצמץ עיניים.

אך אלו לא היו מבטים רגילים,היה ניתן להבחין בקלות את העצב והתקוה רוקדים בעיניו של האדם.

האיש המסתורי התבונן דקות ארוכות בעייניה של רבייה ולאחר מכן בצעדים איטיים הוא התקרב לשולחנה של רבייה ובקול רועד,

– את פרסיה ? שאל

– אני לא

– בשורשיך אין לך קשר כלשהוא ?

– לא,אין היא ענתה.

על פי תשובותיה השליליים של רבייה נראה כאילו הזר התעצב,ובתנועה אחת הסתובב האדם והתרחק.

לאחר מכן הכניס את ראשו בין שני ידיו וישב בשולחנו.

לאחר מכן רבייה הלכה אל עבר האדם המרתק בכדי להבין מדוע הוא שאל בנמרצות אם היא פרסיה או לא.

והחלו לדבר.שם האדם הוא סאמיר אמארי.מהנדס נפט ירדני.לפני 27 שנים בטהרן הוא התאהב כמו משוגע באישה ולחר מיכן איבד אותה,היא דימה אותה לרבייה לכן קיווה שיש ביניהן קרבת משפחה.

כאשר סאמיר אמארי סיפר סיפורו על היכרותו עם האשה שאהב בטהרן לפני 30 שנה,רבייה החלה לחלום בעייניה על טהרן למרות שקודם לכן לא נסעה וראתה את טהרן.

זו היתה תקופת שלטונו של השייח ריזאה פחלבי באיראן…

“בתקופת השלטון החופשי של השייח,בחורה צעירה ויפה בשם שאחנאז התארסה עם עם סאמיר אמארי,ובימי המהפיכה הדמית של חומייני היא הוברחה על ידי משפחתה לחוץ לארץ ומאז עקבותיה לא נמצאו.סאמיר אמארי המסכן חיפש אחריה במשך שנים בכל העולם אך לעולם לא קיבל חדשות האם היא חיה או מתה”.

לאחר סיפורו עיניו של סאמיר אמארי מלאו,ולפתע פנה אל רבייה,

– האם את עוסקת בעיתונות? אז מדוע את נמצאת כאן?

מה את מחכה,סעי לטהרן,לכי תכירי את הנשים הפרסיות אשר לא מכירות בממלכת הגברים הרשעים. אמר לה.

לאחר מכן הוא צלל בעיניה השחורות של רבייה והמשיך:

– שם תוכלי למצוא את הנשים הכי חזקות בעולם!

כאשר רבייה שמעה את המילים החדות הללו מפיו של סאמיר אמארי,באותו הרגע היא החליטה לנסוע לטהרן.

אך היו לה חשדות,מכיוון שטהרן היא לא עיר תיירותית.לא היה לה שום ביטחון.לכן היא ידעה שיהיה לה מאוד קשה לקבל ממשפחתה אישור על הנסיעה הזו.

עוד לפני שרבייה קנתה כרטיס נסיעה לטהרן שתהפוך להיות נסיעה סיוטית,צצו בפניה צירופי מקרים לא יאומנים אשר קשורים לאיראן.כשחזרה לאיסטנבול גילתה שאת הדירה הריקה שמעליה השכירה חברת תעופה איראנית.ובבוקר אחד מימי אוגוסט ראתה אשה איראנית מכוסה ברעלה שחורה שעייניה מבריקות כמו יהלומים שחורות נכנסת לבניין.האשה היתה יפה עד כדי כך שרבייה החליטה להכיר אותה.

רבייה הצליחה תוך ימים ספורים להפוך להיות חברה של האורחת האיראנית ששמה היה לילה והחליטה להתארח בביתה של לילה כאשר תיסע לאיראן,ובסתר רכשה כרטיס טיסה לטהרן לתאריך ה26 בספטמבר 2006.

היא היתה נחושה,היא תשהה באיראן כחודש ימים ותערוך ראיונות עם נשי איראן עבור המאמר שבו היא עובדת.

העולם הסגור של נשות איראן סיקרן אותה מאוד.היא רצתה ללמוד איך נשות איראן מסתכלות וחושבות על העולם,המודרניות,אהבה,מלחמות וספרות.

היא היתה מכוסת ראש,לכן הנסיעה לטהרן והחוק המחייב לכסות את הראש לא היו אמורים להווה בעיה ולהקשות עליה.

גם כאשר היה בינה לבין אחותה הסוציולוגית ולבושה מודרנית ויכוח על איראן היא לא התחרטה על הנסיעה לאיראן.כמו שהיא לקחה את המצלמה והרשמקול שלה היא טסה לטהרן.

גם כאשר נחתה בשדה התעופה אייטוללח חומייני היא עדין שמרה על האושר הפנימי שלה. אך,כבר על השעה הראשונה עם דריכת כף רגלה בטהרן היא לא ידעה עדין על התחלתו של משחק אפל מאוד.

רבייה היתה אמורה להתחיל לקבל הלם בכל שעה שהיא שוהה בעיר הזאת.

לילה,האשה שהכירה באיסטנבול שהחליטה ללון אצלה תתגלה כזונה אשר התחתנה בחייה קרוב ל500 פעמים ועבור רבייה תתחיל הרפתקאת הבריחה מטהרן.

בשעה השביעית ליום הגעתה לאיראן,לאחר ששנתה כבר שלושה כתובות,כאשר ישבה לה לאכול בבית המלון מרמר אשר שייך לממשלת איראן,ישב לשולחנה זקן מכוער ולא מטופח.לאחר שדיבר כמה מילים בפרסית,הוציא האדם את ארנקו והוציא ממנו סכום מסוים של כסף,עטף את הכסף במפית ומסר אותו לרבייה.

רבייה לא הבינה דבר לכן קראה למלצר שדובר אנגלית בבקשת עזרה.

– אני מבין שאת זקוקה לעזרה,אמר

לאחר דיבור עם האיראני הזקן פנה המלצר לרבייה:

  • הוא רוצה להנשא לך לשני לילות,500 דולר מיהיר(דמי חתונה) מספיקים? שאל.

רבייה לא הבינה והתפלאה על מה שצץ בפניה,בכעס רצה אל הקבלה ובצעקות זועמות ביקשה להזמין משטרה.

אך,עובדי המלון החלו לדחוף את רבייה ולהזעירה.

מיכוון שבאיראן ישנם נישואים דתיים ללילה אחד אשר נקראים נישואי סיגה.זה חוקי.

לאחר המכה הכבדה הראשונה הזו שחוותה,החלה רבייה לחשוב על תוכניות מילוט מטהרן.

היא התקשרה לבקש עזרה לכל האנשים שהיא מכירה באיסטנבול ובאותו ערב עברה ללון אצל משפחה מכובדת.

אך לאור האירוע שחוותה באותו הבוקר פסיכולוגית היא נעשתה חולה.כמה ימים היא לא קמה ממיטתה.כאשר הרגישה טוב,היא התקרבה מאוד למשפחה הבטוחה אשר אצלהם שהתה.היא הפכה להיות חברה של בתו בת העשר של בעל הבית.הבית בו שהתה היה באזור מאוד יוקרתי ודמה לטירה.בעלי הבית החלו לטטיל עם רבייה ולהכיר לה את טהרן.אך רבייה לא יכלה להאמין כל יום למה שראתה ולנשים שדיברה עימן וראתה את אמת הכואבת על מה שעובר בחייהן של נשות איראן.

נשים כל יום היו חוות התעללויות מאוד קשות.רובן מכסות את ראשן למרות שהן שונאות את זה,ללא שום סיכוי מקללות את החיים שלהן.אפילו הריגת אשה לא משתווה להריגת גבר בטהרן.מי שהורג אשה מקבל חצי עונש מזה שהורג גבר.

היא החלה כל יום בסתר לקיים ראיונות עם עשרות נשים.אם ממשלת איראן היתה מגלה שהיא מקיימת ראיונות היא יכלה להיאסר בבית הסואר מכיוון שלא קבלה שום רשות לכך.

אך מדינת איראן היא כו שקרנית גדולה עד כדי כך שהאנשים אפילו הפכו את השקרנות להרגל.

לוין אסור אך רוב האנשים מחזיקים בביתם בסתר,כמו כן לא לצום אסור אך רוב האנשים בסתר לא צמים.משקאות חריפים אסורים אך העשירים היו מוצאים.

אבל כניראה,שהחוקים הכי נוראים וכואבים היו מיוחסים לנשים.

הנשים הפרסיות היפות בעלות עיינים גדולות היו חיות בחנק.

המשטר הפנדומנטלי האיראני בדו-פרצופיות היה מעולל בנוחיות רבה לנשים התעללויות שקשה לדמיין אותן אפילו.

ערב אחד,בשכונה מאוד יפה ונקיה בשם פרסחטה ראתה רבייה ממול לקפטריה ניידת משטרה והמון אנשים.

נשים וילדות בנות 10 נדחפו בכוח על ידי השוטרים לתוך הרכבים.

ביינתים, איש משטר פרסי אחד צוחק בקול ומתוך ההמון הוא היה שופך עם כד מפלסטיק מים לתוך פיה של אשה צעירה אחת.

כאשר רבייה נכחה לדעת שכד הפלסטיק הינו כלי לשטיפת אזורים תחתונים של אנשי המשטר האיראניים

היא החלה לקלל את הברבריות שקיימת בעיר הזו.

אך הפצע הגדול שיש בדרמה של חייהן של נשות איראן לא יגמר בכך.

יום אחד היא הכירה אשה שפרצופה שרוף.כאשר היא שאלה את האשה בקשר לפרצופה,האשה קודם לכן לא רצתה לענות.אך לאחר מכן היא התוודעה כאשר צעדה יום אחד,אנשי המשטר שפכו לפרצופה חומצה מפני שמרחה לציפורניה לק אדום.עייניה ניצלו בדקה האחרונה מעיורון.

טהרן כל יום היתה יוצאת מפלצתית בצורה כלשהיא בעייניה של רבייה…

היא לא האמינה שהאיסלאם השפיל את האישה עד כדי כך.זאת לא היתה הדת שלה.המוח שלה התבלבל,היא נלחמה כל רגע לא להשתגע מן האויר שהיא נושמת של העיר המסוכנת הזו.

טורקיה הינה שכנה של איראן.אך טורקיה היא מדינה חילונית תחת שלטון דמוקרטי.היא ברכה את העובדה שהיא לא חיה בארץ תחת שלטון איסלאמי והתפללה לאלוהים שיעזור לנשים האירניות הפגועות.

ההרפתקה לא הסתיימה.הדבר הנוראי הזה לא היה קצר בכדי להסתיים כל כך מהר.

במשך זמן שהותה של רבייה בטהרן היא הכירה קרוב ל 200 נשים ,כל אחת מדרג,עבודה ומחשבות שונות….אבל אצל כולן היא ראתה עצב בעיינים.

לכל העולם לא אכפת מהנשים הפרסיות ומהגיהנום שעובר עליהן,ואין שום דבר שניתן לעשות עבורן.

מכיוון שבמשך שנים נשים אשר התנגדו למשטר נהרגו או עונו בבתי הסוהר.

איראן לא עושה צחוק משפיכת דמים.המרחק של הנשים הפרסיות לחופש הוא כמו המרחק לכוכבים.

כל יום בטלויזיה הם עושים חדשות נגד אמריקה ומכנים אותה שטן,אך הם למען הפנטזיה קונים לנשים שהם מתחתנים איתן ללילה אחד הלבשה תחתונה מויקטוריה סיקרט.

בכל העולם אין לזנות מקום בדת אך באיראן יש לזה צורה דתית.נשים נישאות ללילה אחד בנישואי סיגה וזה לא נחשב ניאוף.עבירת הניאוף היתה נחשבת לאלה אשר אין להן תעודת נישואים.כפי שניתן להבין,אם אין קבלת כסף או מתן כסף ויש קיום יחסי מין זה נחשב ניאוף והעונש על כך הוא סיקול באבנים וקבורה חיה באדמה.

אז מדוע על הנשים לכסות את עצמן?

מדוע הם בכוח מכסים את הנשים כשהם יכולים לשלם סכום מסוים ולראות אותה ערומה לחלוטין?

הגיעה מצב שרבייה אפילו החלה לחשוב מדוע היא מכסה את עצמה.

את הקשר הכי טוב בטהרן חיים ההומוסקסואלים.מיכוון שאנשי המשטר לא היו מבקשים מהם תעודת נישואים.אפילו כשהם ברכב אנשי המשטר שואלים ומבקשים מגבר או אשה תעודת נישואים אבל מההומוסקסואלים הם לא מבקשים לכן בזמן האחרון הומוסקסואליות הפכה להיות פופולרית בטהרן.

חיים דו-פרצופיים אלו כמו חותמת הפכו להיות פרצופם של תושבי העיר טהרן.

בראיון שערכה רבייה עם פרופסור למדעי הגנטיקה סאמאנח הוא אמר:

הדרך הראשונה בכדי להיות בטהרן היא דו-פרצופיות.תוכלי להבחין בדו-פרצופיות של האנשים כשתסתובבי ברחוב.”

כאשר רבייה התקרבה לנשי טהרן שרוצות רק לחיות כמו בן-אדם היא הרגישה כאילו היא נוגעת באש ונשרפת.בכל אשה דרמה אחרת,בכל סיפור חוסר אונים ויאוש…

לפני עזיבתה נפגשה רבייה עם בנות צעירות ועשירות מטהרן.לילה אחד הן הזמינו אותה למסיבת יום הולדת סודית.זוהי מסוג המסיבות שלא כדי שאחמדינגאד ישמע עליה.

במסיבות הללו יש משקאות חריפים,סמים,ריקודים וסקס.רבייה העיתונאית רצתה להצטרף למסיבה זו בימייה האחרונים בטהרן.היא רצתה לצלם את המסיבה.היא הצליחה.היא הצטרפה למסיבה בוילה המרהיבה עם מעברי המילוט,בעלי קירות אזומטיים ושומרי הראש.אותו לילה היה ליל הראמאדן אשר חשוב וקדוש לכל עולם האיסלאם.בראמאדן המוסלמים צמים ועובד את אלוהים.אך בעיר בירת איראן,טהרן אשר נחשבת למגדל המשמר של האיסלאם,לא יאמן מה שקרה באותו לילה במסיבה.

זה היה תשובת הנפש כלפי הרודנות. האנשים במסיבה הזו מודעים לעונש המוות אבל עדין חווים מסיבות כאלו.לא היה פלישה משטרתית,לילה שאחמדינגאד לא גילה.זה היה כמו גול למגדל המשטרתי.היה ניתן להרגיש את הניצחון בקרב הסוסייטי של טהרן.רבייה צילמה את הערב הזה בטלפון הסלולרי שלה אך יום למחרת האנשים שהיו במסיבה קיבלו את השמועה שהיא עיתונאית.והסוף נגמר בסיום מאוד כואב.מפני שמילותיה של הצעירה הפרסית באחאר היו יותר חדות מסכין.

“רבייה,תני לנו בבקשה את התמונות שצילמת מיכוון שאם תפרסמי אותן אנחנו נמות.לילות אלו במידה קטנה לפחות משכיחות לנו את העבדות שלנו!את לא יכולה להיות חסרת רגש עד כדי כך.לעולם לא תוכלי להבין אותנו.מיכוון שאת נולדת בחופש,לא תוכלי לדעת מה זה לחיות בתוך כלוב!אף אחד לא יכול לדעת!אפילו אלוהים מזמן שכח אותנו,את מבינה רבייה….”